נתניהו והקבינט "הביטחוני" הישראלי זועקים שאין ברירה אלא לפלוש לרפיח שעל גבול מצרים, עיר שבה מצטופפים בין מיליון למיליון וחצי עקורים פלסטינים שחיים בתנאים לא אנושיים, באוהלים, תחת התפשטות מחלות ורעב. אחרי חודשים של מלחמת נקם בעזה, שבמהלכה ממשיך שיתוף הפעולה והתיאום בין הצבא הישראלי לצבא המצרי, משטר א־סיסי איים בהשעיית הסכם השלום עם ישראל. א־סיסי פוחד שפלישה אסונית לרפיח תגביר את הזעם הציבורי נגדו ותערער את יציבות משטרו, בפרט על רקע תרחיש הימלטות המונית של עקורים ופליטים מרצועת עזה לסיני. בתרחיש כזה הוא עלול להיתפס בעיני ציבור העובדות והעובדים המצרי כשותף לטרנספר המוני, ובצדק. בשביל העקורים הפלסטינים זה יהיה כרטיס בכיוון אחד, כשיש סכנה ממשית שישראל לא תיתן להם לחזור. כבר בתחילת המלחמה דווח כי נתניהו ניסה לקדם דיל של ביטול החוב הבינלאומי של מצרים בתמורה להסכמת משטר א־סיסי לקבל פליטים פלסטינים שיגורשו מהרצועה.

מאז תחילת המלחמה נגד עזה אחרי הטבח בהובלת חמאס ב־7 באוקטובר, גל מחאה סולידרי שוטף את המזרח התיכון וצפון אפריקה. המונים בירדן, מרוקו, לבנון, לוב, תוניסיה ומדינות נוספות הפגינו נגד המלחמה בעזה, שכוללת אלמנטים חזקים של רצח עם. באמצעות התקשורת הממסדית, המשטר הישראלי מנסה לצייר כל מחאה נגד המלחמה בעזה כאנטישמית או תומכת בטרור. במציאות, אותן הפגנות ומחאות חיוניות כחלק מהמאבק לסיום זוועות המלחמה והמצור, ולקידום מוצא ממשבר הדמים עבור כל תושבי האזור, כולל ישראלים מהשורה.

בשלבים הראשונים של גל המחאה, א־סיסי ניסה באופן צבוע לצייר את עצמו כמגן הפלסטינים ואף קרא בעצמו להפגנות נגד המלחמה ב־20 באוקטובר. כך הוא לתפוס לקחת שליטה על המאבק, אבל גם לשדר למשטר הישראלי ולארצות הברית שהוא לא מוכן לקבל פליטים פלסטינים בסיני. אלא שמפגינים רבים חרגו מהמיקומים הרשמיים שפירסם המשטר וצעדו לכיכר תחריר בקהיר, סמל לגל המהפכני במצרים בתחילת העשור הקודם. הם קראו סיסמאות נגד שיתוף הפעולה של משטר א־סיסי עם הדיכוי של הפלסטינים וסיסמאות כמו "לחם, חירות, צדק חברתי" המזוהות עם המהפכה דאז. המשטר הגיב בדיכוי כבד, מעצרים ואלימות ברוטלית.

ב־15 בינואר, למרות המעצרים הפוליטיים ודיכוי המחאות, מאות עיתונאים ועיתונאיות הפגינו בסמוך למשרדים של ארגון העיתונאים בקהיר בדרישה לעצור את המלחמה ולפתוח את מעבר רפיח להעברת סיוע הומניטרי, ובסולידריות עם יותר מ־100 עיתונאים שנהרגו על ידי הצבא הישראלי במלחמת הנקם נגד עזה. הסיסמאות בהפגנה קראו להפיל כל משטר ששותף בדיכוי נגד הפלסטינים, וציינו את העובדה שמצרים היא שותפה במצור נגד עזה. בתחילת מרץ התארגנה באותו מקום משמרת מחאה נוספת נגד המלחמה, בהובלת התארגנות בשם "עיתונאיות מצריות" (صحفيات مصريات).

המשטר המצרי שולט במעבר רפיח, המחבר בין הרצועה למצרים, ומתאם עם משטר הכיבוש הישראלי את תחזוק המצור על עזה לאורך השנים. למשטר של א־סיסי יש קשרים גיאו־פוליטיים הדוקים עם המשטר הישראלי גם סביב הסכמי סחר וייצוא גז, ושני המשטרים אף תיאמו ביניהם התקפות צבאיות בסיני במהלך השנים האחרונות.

עזתים שרוצים לצאת כעת מהגיהנום שמטיל המשטר הישראלי בגיבוי האימפריאליזם האמריקאי נאלצים לשלם כ־10 אלף דולר שוחד לרשת "מתווכים" מצרית. משטר א־סיסי תגבר כוחות צבא מול הגבול עם עזה, כולל טנקים, ובונה אזור חיץ מוקף חומה כהכנה לתרחיש הימלטות של המוני פליטים ופליטות מהתופת ברפיח לשטח מצרים.

להגביר את המחאות והמאבק, לעצור את המלחמה

לעוד מחאות והפגנות בעולם, באזור, וגם בישראל יש פוטנציאל לעצור את סכנת הפלישה לרפיח ובמקום זאת לקדם עיסקת חילופי שבויים והפסקת אש שתעצור את המלחמה. ההפגנות של עיתונאים במצרים נגד המלחמה והדיקטטורה של א־סיסי הן צעד חשוב לקראת בניית מאבק עצמאי של קבוצות עובדים ועובדות נוספות. דרושות עוד פעולות מחאה במקומות עבודה, הצהרות סולידריות ואף השבתות מצד ארגוני עובדים באזור ובעולם. לארגוני עובדים יש תפקיד חשוב בבניית המאבק למען עצירת המלחמה וסיום הדיכוי הלאומי נגד הפלסטינים. לעובדות ועובדים ברחבי האזור יש אינטרס משותף לסיים את הזוועות, ולהיאבק נגד משטרים המנציחים דיכוי ואי־שוויון, ומסכנים את ההמונים עם מלחמה אזורית. מאותן הפגנות צריכה לצמוח גם אלטרנטיבה עם סדר יום סוציאליסטי אל מול העתיד הדיסטופי שהקפיטליזם מציע.